למה הילד שלך מרטיב?

במסגרת הראיונות שאנו עורכים באיזינייטס עם אנשי מקצוע בתחום, אנחנו שמחים לארח את קרן ארד המתמחה ברפואה סינית לילדים ובשיטת "דרך האמא" שיטה המטפלת בילדים דרך הקשר הייחודי שבין האמא לילד/ה שלה.

הי קרן, ספרי לנו קצת על עצמך, מי את ובמה את עוסקת ?

אז כאמור, שמי קרן ואני אם לשלשה ילדים בני 6, 10 ו – 14, אני מתגוררת ביישוב קהילתי בצפון. אני מטפלת בילדים ובאמהות כבר יותר מעשור, והתנסיתי ולמדתי המון שיטות, שדרכן בניתי שיטה טיפולית משלי. הנסיון המצטבר שצברתי יחד עם פיתוחים והתנסויות שעברתי בדרך, חידדו את ההבנה בין משמעות הקשר המיוחד והייחודי שקיים בין אמא לבין הילד שלה לבין ההצלחה הטיפולית. הבנתי את חוזקו של הקשר הזה גם על עצמי ועל דברים שעברתי באופן אישי וכתוצאה פיתחתי את השיטה שנקראת "דרך האמא". בבסיסה של השיטה אני נפגשת לטיפול עם האמא ומטפלת בילד דרך האמא.

איך הגעת לעולם הטיפולי ?

ההשכלה שלי היא בתחום הביולוגיה, למעשה אני בוגרת תואר שני בביולוגיה, אך לאחר שהבן הבכור שלי נולד, הגעתי להרבה תובנות טיפוליות. התנסיתי בהרבה טיפולים של דיקור ושיאצו, עבור עצמי ומאד התחברתי לעולם הזה והתחלתי ללמוד אותו לעומק והפכתי בעצמי למטפלת. לאט לאט התחלתי להוסיף כלים שהעמיקו את הטיפולים והובילו לתוצאות יותר טובות ומהירות בקליניקה. הוספתי כלים שקשורים למקום הרגשי. אז גם התחילו להתבהר לי דברים שקשורים אלי אישית.

אני מבין שיש כאן זווית אישית ?

כן, לגמרי, אמא שלי נפטרה רגע לפני גיל חמש ואבא שלי התחתן תקופה קצרה לאחר מכן. בתקופה ההיא המנטליות והמודעות של הסביבה והמשפחה לילד ולהשפעה של אירועים על חייו, לא הייתה מפותחת כפי שהיא כיום. אני זוכרת משפט שנחרט חזק בזכרוני – "את היית קטנה את בטח בכלל לא הבנת מה קרה...". אני חושבת שהבנתי עד כמה אמירה כזו רחוקה שנות אור מהאמת, ביום שבו הבן שלי הגיע לגיל שבו אני איבדתי את אמא שלי. היו לי המון רמזים ותובנות עוד קודם לכן, אבל אין ספק שהנקודה הזו הייתה משמעותית בהבנה הטיפולית והאישית שלי.

ואיך זה השפיע עליך, על קרן, בעצם ? זה דיי מעניין. במשך המון שנים סבלתי משיעולים טורדניים ברמה של השתנקות ממש. ואז יום אחד דפדפתי באלבום תמונות ישן ופגשתי בתמונות שהפילו לי כמה אסימונים גדולים. מסתבר שניתן ללמוד המון מתמונות. בנקודה זו הבנתי עד כמה הפרידה מאמא שלי לא הייתה מלאה וכמה עצב סחבתי בהחבא במהלך חיי. עשיתי המון עבודה על המקום הזה, וברגע שהבנתי והפנמתי הרבה מהדברים ועיכלתי אותם, השיעולים האלו, שליוו אותי כל כך הרבה שנים, פשוט.....נעלמו. לפתע הבנתי עד כמה הקשר הזה בין אמא לילד הוא בעל משמעות גדולה. ביסודה הרפואה הסינית מסתכלת על מחלה כעל תולדה של חוסר איזון בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני של האדם, ואני הוספתי לקו הזה בין הגוף לנפש את הקודקוד הנוסף ויצרתי בעצם משולש שהוא משולש המחלה שיכול להפוך גם למשולש הריפוי.

אז יצרת משולש שמורכב מ – בפנים - בחוץ - ואמא ? לא בדיוק, יצרתי משולש שמורכב מ- פנים, בחוץ ואירוע. האירוע יכול להתקיים בשלבים שונים של החיים, כולל אירועים כשאותו ילד היה בבטן ואפילו כמה דורות אחורה. כשחוקרים מעט מגלים המון דברים שקשורים לעבר ונותנים לנו המון אינפורמציה ותובנות על מה שקורה לנו בהווה.

יש לי תחושה שיש לך מקרה אישי ? התחושה שלך נכונה... מקרה הספה. כשעברנו לבית בו אנו גרים עכשיו והבית לא היה מוכן לגמרי, מסביבי היו פועלים, אבק, בלאגן בקיצור כל ה"כיף". באותה תקופה בערך הבת שלי שהיתה כבר גמולה מזה זמן, התחילה להרטיב על הספה. זה היה ממש מתסכל ולא ברור. כשנזכרתי בנסיבות של הגעת הספה, אמרתי לעצמי "אין מה להפסיד" והחלטתי לטפל בנקודה הזו וברגע שהיא נרדמה עלי פשוט סיפרתי לה את הסיפור של הספה מנקודת מבטי, כולל התחושות וההתיחסות שלי למקרה. זה היה פשוט מדהים – ההרטבות נפסקו בבת אחת ! זה היה הרגע בו החלטתי שאני יוצרת טיפול חדש בקליניקה שכל מהותו הוא טיפול דרך האמא. אני רואה את הטיפול כטיפול מאד שורשי ומאוד עמוק שנוגע בי בכל פעם מחדש. היום הטיפול הפך לטיפול הדגל של הקליניקה מכיוון שתוצאותיו ומהירות הטיפול הם הכי טובים שפגשתי עד היום גם במקרים עקשנים!

קרן, בואי נתמקד רגע בבעיות הרטבה, שכידוע נוגעות באחוז לא קטן של הילדים. אנחנו יודעים שנהוג לחלק את גורמי ההרטבה לגורמים פיזיולוגיים ולגורמים אחרים (רגשיים, מנטליים, פסיכולוגיים). איך את רואה את החלוקה הזו ואיך את מתייחסת לכל גורם ?

על סמך הגישה שמאחורי כל בעיה, כולל הרטבה יש ארוע רגשי ועל סמך עבודות שנעשו בנושא ומקרים בהם נתקלתי, אני יודעת להיכן לכוון ואילו שאלות לשאול כדי לגלות את השורש הרגשי של הבעיה. זה טיפול משמעותי ומעמיק מאד. עצם החיבור בין העבר וההשפעות של אירועי העבר ובין מה שקורה בהווה הוא חיבור מאד חזק ש"מפיל הרבה אסימונים". מה שעוד יפה הוא שמצבור החוויות והקשיים שאנחנו כמבוגרים נושאים עלינו ובתוכנו, אינו קיים אצל הילדים. התהליך אצל הילדים יהיה בעל אפקט מיידי יותר מכיוון שההפרדה בין העולם הפנימי לחיצוני היא קטנה בהרבה אצל ילדים. הם מצליחים להכיל את הדברים הרבה יותר טוב וכך גם ההשפעה עליהם. כלומר הם יחלו הרבה יותר מהר, אך גם יחלימו הרבה יותר מהר מאשר אדם בוגר.

אבל רגע, כשמגיע ילד לטיפולך, את מבקשת קודם כל לבצע אבחון פיזיולוגי, כדי לדעת איפה ומה לחפש ?

אז קודם כל מגיעות אלי אימהות שכבר ניסו הכל כדי להתגבר על בעיית ההרטבה: בדיקות רפואיות, פעמונים, זמזמים, כדורים, דימיון מודרך וכו'. אז אני יודעת שכבר בדקו את כל מה שניתן לבדוק. זה השלב בו אני פונה לבחון ולאתר את האירוע, או החוויה. הייתי שמחה שהאפשרות הראשונה תהיה לפנות אלי, לפני כל האפשרויות הללו ואז היינו יכולים לטפל בבעיה מתוך הפן הרגשי, כך שכל בעיה גם פיזיולוגית יכולה להיפתר ואפילו בקלות רבה יותר. מבחינתי הטיפול הזה אמור להיות הקו הראשון, כי קיימת איזו בעיה פיזיולוגית, הטיפול שלי לא סותר או מתעלם מהבעיה. להיפך, גם אם יש צורך בהתערבות פיזית ואפילו כירורגית, אז ההליך הפיזי הופך להיות פשוט יותר וקל יותר וגם ההחלמה ממנו מהירה ומוצלחת יותר. הרבה פעמים יש שיפור פיזי ניכר במצב בעקבות הטיפול הרגשי.

קרן, מה עם איזה מקרה מעניין, בטוח שיש לך איזה אחד כזה

כן, יש לא מעט. אני אספר לך על מקרה של הרטבה של ילד בן 11, שהסתבר ששורש הבעיה היה בשמו של הילד. אנחנו גילינו שדרך הסיפור של האם לגבי השם של הילד, ואני כמובן מנועה מלהגיד את השם, בשילוב עם פרחי באך וכלים נוספים שבשיטה שלי, הצלחנו לשחרר את התופעה והילד הפסיק להרטיב. זה אחרי שהאם כבר הגיעה למצב שבו חשבה שלא יימצא פתרון לעניין.

רגע, פרחי באך ? כן, פרחי באך כמעט תמיד מהווים חלק מהטיפול כמעטפת תומכת נהדרת. תפקיד פרחי הבאך הוא לפתוח ולרכך את המערכת לקראת קבלת הטיפול, כמו כן התמציות מאזנות את התדר הרגשי של הילד.

אני רוצה לשאול אותך רגע על הגישה שלך לפן הפיזי היום-יומי של התמודדות עם הרטבות. אנחנו התחלנו את דרכנו באיזינייטס מתוך רצון לנסות להקל על השחיקה הבאמת מטורפת של הורים שקמים באמצע הלילה לילד שישן בשלולית, על כל המשתמע מכך. ותוך כדי חקירה נחשפנו להרבה דעות שמדברות על כך שכאשר הלחץ על ההורים יורד, גם הלחץ על הילד יורד ותהליכי הגמילה הופכים לא רק לקלים יותר ונכונים יותר, אלא גם לאפקטיביים יותר. מה דעתך על ההסתכלות הזו ?

אני מאד מסכימה עם ההסתכלות הזו. יותר מכך, אתמול העברתי טיפול של אמא שעושה עם בתה דמיון מודרך. הן ממש מדמיינות איך הילדה הולכת לשירותים ועושה שם את הפיפי. אני דווקא ביקשתי ממנה לשחרר את זה. אמרתי לה שהיא אמא מצוינת ועושה את הדברים בצורה נפלאה. מצד שני ביקשתי ממנה להסתכל דרך העיניים של הבת. הרי בכל ערב היא בעצם מבצעת את התהליך הזה ובבוקר הילדה קמה רטובה. זה מעמיד את הילדה במקום של אכזבה חוזרת ותחושת האכזבה והלחץ מקשים מאד על תהליכי הריפוי. צריך לחשוב היטב מה השפה ומה המסרים בהם משתמשים, כל המסרים מהסוג של לא לשתות לפני השינה, הם שגויים בעיני. מקום השחרור מאד נכון וחשוב בתהליך הטיפול.

אז רגע, אם אני שם ברולי על המיטה, אז אני בעצם אומר לילד "אני אשמח אם לא תרטיב, אבל גם אם יברח לך, לא נורא המיטה מוגנת" או שדווקא יש פה אלמנט שעלול להלחיץ ?

כשלב ראשון, ההורים חייבים להיות שלמים עם התהליך. אני חושבת שההבדל הוא בעיקר בבחירת המילים והגדרת מטרת העזרים. כל מי שעבר תהליך כזה יודע שזה קשה ואף גורם להורים להגיע למקומות שלא מסייעים לתהליך הגמילה. אני מאד בעד הורדת הלחץ והקושי מההורים ואני רואה את העזרים האלה כחלק חשוב ואף חיוני. ההורות היא לא קלה ולכן עזרים כאלו תומכים בהורים יכולים אף לתמוך בהצלחת התהליך, הרבה יותר מלמשל להחזיר חיתולים.

קרן תקיים וובינר בנושא ביום שני, 14/9 בשעה 21:00 לפרטים נוספים, לחצ/י כאן. לדף הפייסבוק של קרן לחצ/י כאן.